פיליפ קרסנטי רחוק מלהיות מלכיאל גרינוולד. מדובר באיש עסקים שניהל חברת היי-טק בצרפת עד שנשאב לחקר פרשת א-דורה, מקרה שמעסיק אותו מזה ארבע שנים. אבל כמו קסטנר, גם הוא הפך לנאשם במשפט דיבה, ובסיבוב השני של המשפט, בערעור, נראה שהתובעים - רשת הטלוויזיה הממלכתית הצרפתית פראנס 2 והכתב שלה בישראל שארל אנדרלן - הופכים לנאשמים.

"עם הגשת חומר הגלם המצולם לבית המשפט שאורכו 18 דקות בלבד, ראינו שפראנס 2 שיקרו", אמר לי בתחילת השבוע פיליפ קרסנטי. "אפשר היה לראות שנעשתה עריכה בפוטאג’ שהוגש".

זה היה פאול רציני לרעת פראנס 2. כולם, גם אלה ששוללים את התיאוריות השונות בנוגע למותו האמיתי או המבוים של הילד מוחמד א-דורה, מסכימים שחומר הגלם מהפרשה שנמצא בידי הרשת הצרפתית מכיל 27 דקות.

אני ראיתי לפחות התבטאות אחת מוקלטת של שארל אנדרלן שבה הוא מדבר על 30 דקות. אלה שראו את החומר ולא מדדו בדיוק, ידעו להגיד בביטחון שהוא היה הרבה מעבר ל-20 דקות. הבמאית הדוקומנטרית הגרמנייה, אסתר שפירא, שראיינה את אנדרלן העריכה בפניו שמדובר בכ-30 דקות, והוא הסכים איתה.

פיליפ קרסנטי הוא גבר נאה בעל מראה צעיר ושובה לב. אני מניח שדומיניק דה-וילפן נראה כך לפני 20 שנה. אם הפרשה שהציתה את גל האנטישמיות הגדול מאז מלחמת העולם השנייה היתה זקוקה לדובר שיחשוף את כל מה שמאחורי עלילת הדם של "רצח הילד הפלשתיני", קרסנטי נכנס למשבצת הזו.

לפני שנה פגשתי אותו ביום גשום במלון גדול וחצי שומם דרומית לדולפינריום. השבוע זו היתה פינה שטופת שמש באולם ההסבה לבכירים בקומה ה-17 של מלון הילטון. תל-אביב היתה פרושה לרגלינו, וקרסנטי היה מודאג רק מהתרגילים של איזה מטוס שהכין את עצמו לנחיתה במסלול הקיקיוני של שדה דב. "לא הולך להיות פה עוד ניין-אילבן, אני מקווה", אמר. אמרתי לו, מקסימום הכנף שלו תשבור לנו את החלון.

קרסנטי הגיע לביקוש שיא. לוח הזמנים שלו בביקורו הנוכחי עמוס בראיונות והרצאות, ולאחר מכן מחכה לו עוד מסע הרצאות בארצות הברית. "מפה אני נוסע לאל-איי ומשם להארוורד", סיפר. אמרתי לו, שיצפה להפגנות סוערות נגדו. "מצוין", אמר. "ביקשתי שיודיעו לערבים, כדי שיבואו להפגין".

בעומס החדש שיצר משפט הערעור שלו הוא כבר נזקק לעוזרת צמודה. ג’ניפר, שהיא במקרה האישה היפה ביותר שנראתה בתל-אביב בזמן האחרון, היתה בסך הכל בת 13 כשהתרחשו אירועי מוחמד א-דורה. מדובר הרי כבר בהיסטוריה. היסטוריה שכפי שמזכיר לי קרסנטי, גם אני שותף לה.

יכול להיות שבלעדי הפרסום ב’מקור ראשון’ ב-2002, ולאחר מכן תרגום הכתבה לאנגלית שהגיע לעיתוני אינטרנט נחשבים בארצות הברית ובצרפת, כל התחקירים סביב אירוע א-דורה שהיה אז כבר בן שנה וחצי, לא היו תופסים גובה. גם מה שקרה מאז לא ממש התרומם עד שפראנס 2 נפלה למלכודת.

ממקור ראשון

האסטרטגיה של פיליפ קרסנטי היתה מבריקה. "חשבתי שאני חייב לבנות משהו גדול סביב עצמי וסביב הניתוחים שלי לגבי הפרשה", סיפר לי. "העובדה היא שבנינו את האסטרטגיה הזאת, וזה עבד. חשבתי שאני צריך לכתוב משהו מאוד חריף ולהשתמש במילים הכי בוטות כדי שפראנס 2 יפלו במלכודת. הם תבעו אותי. עכשיו זה המשפט שלהם ולא של המאמר שלי".

קרסנטי הוא ניתוח מדיה מהלך. המחשב הנייד שלו מוכן לשליפה בכל רגע, וכל שאלה שעולה זוכה לדפדוף מהיר במחשב ולהצגה ברורה וחד משמעית של צילומים מה-30 בספטמבר 2000, מכל ראיון שאנדרלן נתן עד היום וכל התבטאות של פיגורה ערבית בנושא.

הסברתי לג’ניפר שנקלטת עכשיו אל תוך החבורה המלוכדת של תחקירני א-דורה שבהיבטים מסוימים מדובר בכת. הדבר הראשון שצריך לעשות זה לדעת להפריד בין הרציניים האמיתיים, שהבכיר שבהם הוא קרסנטי עצמו, לבין הטיפוסים הכפייתיים. וכל מי שמעורה בעניינים יודע במה מדובר.

זאת הסיבה שבין סיבוב לסיבוב של פרשת א-דורה, אני משתדל לנוח ולהתנתק. זה לא מפריע לקרסנטי להצהיר שאני הוא זה שמכיר הכי טוב את העובדות בפרשה ואת כל ההתפתחויות הקשורות בה.

זה ודאי לא נכון. מה שכן נכון, שכל המוטיבים שהמומחים השונים פיתחו סביב הפרשה מופיעים בכתבה שפורסמה ב’מקור ראשון’ באפריל 2002, כולל האמירה שמופיעה בכותרת: "עלילת ראש השנה". דהיינו עלילת דם, שפרופ’ ריצ’רד לנדס המומחה לעלילות דם מימי הביניים הגדיר אותה כעלילה הראשונה של המאה ה-21. לנדס גם השיק את הקונספט של ’פאליווד’, שמשמש את כל מי שמכיר את הפוטאג’ מה-30 בספטמבר, שבתוכו אפשר לראות הרבה סצנות מבוימות כמעט כמו על בימת צילומים באיזה אולפן. אני מרגיש התנגדות למונח משום שזה עושה עוול להוליווד.

אבל קרסנטי מראה לי לפחות סצנה אחת, אותה אני עוד זוכר מצפיות קודמות, שאין עוררין על כך שהיא מבוימת. בסצנה הזו רואים בחור שמדריך את מחוללי המהומות הפלשתינים ליד צומת נצרים כיצד להתנהג, רואים הצצה לאיזה חדר הרוס שלא נמצא בכלל בסביבה של מוצב צה"ל בצומת, ולאחר מכן רואים כיצד מתבצעת ההצגה ו"הבמאי" רץ בתנועות קרב פנתריות לעבר החדר הריק ועושה הצגה של ירי.

מכל חומר הגלם הזה מופיעים כמה קטעים בכתבה של פראנס 2, ואף אחד מהצופים לא יכול לדעת שהקטע מבוים. קרסנטי בטוח שבית המשפט יאפשר לו להציג את החומר ולנתח אותו לפרוטוקול. לאחר מכן יקל עליו לטעון בפני השופטת הנכבדה, שגרסתו כאילו סצנת המוות של א-דורה בוימה, היא לכל הפחות סבירה.

"קיווינו שזה יהיה בלתי נסבל מבחינתם, האמירות שלי. העלבנו אותם. והעובדה היא שהם נפלו", אומר קרסנטי. אלא שבמשפט המקורי שהסתיים לפני יותר משנה הוא פשוט הפסיד, והכל היה קצר ותמציתי. "ראיתי שאני עלול להפסיד, והפעם היתה לנו שנה לעבוד על התיק. לאחר הישיבה הראשונה של הערעור, אנדרלן הרגיש שהוא חייב להיות נוכח באולם המשפט. הוא לא היה חייב לבוא, אבל הוא נאלץ להגן על השם שלו".

כמה כל הפרשה המשפטית הזאת עולה לך?
"שכרתי את עורכי הדין הכי טובים בצרפת. זה עולה לי בעיקר בזה שכבר ארבע שנים אני עובד על הפרשה. עזבתי את העסקים שלי".

אתה הולך לכתוב ספר על הפרשה? משהו בנוסח ’ל’אפייר א-דורה’?
"אני אכתוב ספר. אבל אולי בסגנון ’מדרייפוס לא-דורה’. ההיסטוריה קושרת בין שתי הפרשות. אתה יודע שמדינת ישראל התחילה או נולדה כרעיון כשהרצל הסתובב ברחובות פריז ושמע אנשים צועקים בזמן פרשת דרייפוס ’מוות ליהודים’. ומסע הדה-לגיטימציה של ישראל התחיל בפרשת א-דורה. למחרת שידור הכתבה בפראנס 2 אנשים צעקו ברחוב ’מוות לישראל’. המדינה התחילה בפריז וחורבנה – אם לא נדע לעצור אותו – התחיל בפריז".

פורנוגרפיה נקרופילית

אתה זוכר את היום שבו זה התחיל?
"היתה לי חברת סופטווייר. ניגש אלי עובד ואומר לי: מה עשית אתמול בעזה? אמרתי לו, מה זה מה עשיתי, לא הייתי שם. הוא אמר לי: הצבא הישראלי הרג שמה ילד. נו? אני אומר לו, אני צרפתי. לא ידעתי שהצבא הצרפתי בעזה".

היום אפשר להסביר כיצד נתפס הכתב שארל אנדרלן ופראנס 2 לדיווח ההיסטרי והשקרי, כי צה"ל הרג – כנראה בכוונה – ילד פלשתיני בשם מוחמד א-דורה. שהרי אם אתה סתם משדר כתבה של דקה מהמהומות בעזה שהשיא שלה הוא מותו של ילד לעין המצלמה, הרי השאלה המידית מתייחסת לכתב ולתחנה המשדרת; הם אלה שהופכים לשנויים במחלוקת; והדיון עובר לאתיקה של דיווח.

לשדר מוות אקראי של ילד ולמקד בו את הכתבה זה סוג של פורנוגרפיה נקרופילית, זה סרט סנאף ביסודו. לכן ברור שכדי להצדיק לעצמו מעשה מקצועי כל כך שנוי במחלוקת, הכתב חייב לעטוף את המעשה בסיפור הכי אידיאולוגי והכי מוגזם: הסאב-טקסט אומר – כולכם יודעים שהצבא הישראלי הורג ילדים ערבים, ולא סתם הורג, אלא הורג בכוונה תחילה. אז הנה לכם רצח של ילד פלשתיני על ידי צה"ל בכוונה תחילה.

הצלם טלאל אבו-רחמה טען בראיונות שהחיילים ירו על האב והילד משך 45 דקות. בהקלטה אחת הוא נשמע חוזר בו: "מעולם לא אמרתי שהוא מת מכדורי צה"ל". אגב, קרסנטי טוען שהרשת היחידה שסירבה לשדר את התמונות של "מות א-דורה" כפי שסיפקה רשת פראנס 2, היתה סי-אן-אן, שטענה שאין שום הוכחה מקצועית שמה שנטען בכתבה הוא נכון, בוודאי לא שכדורי צה"ל הם שהרגו את הילד.

בסופו של דבר, מי שבוחן היטב את כל הפוטג’ הקיים של האב והילד התופסים מחסה מאחורי חבית הבטון, רואה בסך הכל כמה קליעים – שבעה, לדברי קרסנטי – פוגעים בהפרשי זמן ניכרים בקיר הבטון מעל א-דורה ואביו. בשום שלב לא נראה כל סימן מובהק לפגיעה בגופו של הילד או באביו שטען שחטף 12 כדורים. כדי להמחיש כיצד נראה פצוע ירי אמיתי או מה האפקט של פגיעת כדור – יש לקרסנטי במצגת צילומי קלוז-אפ של ביצה, בקבוק קטשופ, בקבוק מים שוכב ואבטיח, כאשר קליע רובה מפלח אותם. האפקט מזעזע ומהמם, על אף העובדה שלא מדובר בגוף בשר ודם. וכמובן צילומים של פצועי ירי כשהפגיעות חשופות למצלמה.

שום אפקט שמתקרב לאפקט של פגיעת קליע לא נראה על האב ובנו. והסקופ של קרסנטי – שלוש השניות הנוספות שלא מופיעות כמובן בשידור של פראנס 2 ולא הופיעו עד היום בשום שידור על הפרשה. אלה שלוש השניות הנוספות אחרי "מותו" של הילד. מוחמד הקטן נראה בהן כשהוא מזיז את ידו האוחזת מטלית אדומה מהרגל אל הראש, מרים רגל, ולאחר מכן מרים את ראשו ומישיר מבט אל המצלמה של טלאל אבו רחמה. זה לא נראה כמו ילד שנורה ומת.

קרסנטי אומר, שהיחס אליו מצד השופטת השתנה מהישיבה הראשונה לישיבה השנייה שהיתה לפני שבועות אחדים. "בישיבה הראשונה השופטת השתיקה אותי כל הזמן. התייחסה אלי כאילו שאני איזו חיה. בישיבה השנייה, כשאנדרלן הגיע, היא כבר אמרה לו: מצטערת, חיכינו ל-27 דקות, קיבלנו רק 18. אנחנו רוצים שתבוא גם לישיבה הבאה בפברואר. אנחנו מאוד מאוד היינו רוצים שתבוא. כלומר, היא אמרה לו בנימוס שהיא דורשת שיתייצב לישיבה הבאה. היא רוצה ש’הנאשם’ יהיה נוכח".

חמש דקות להיטלר

מה אתה חושב שיהיה בסוף המשפט?
"אני לא יכול להגיד מה אני חושב שתהיה התוצאה, אני יכול להגיד מה אני רוצה שיהיה. לא השופטים ישפטו בנושא הזה, אלא ההיסטוריה. רשת פראנס 2 תהיה חייבת להודות שהיא הונתה את הציבור. ההיסטוריה תחייב את אירופה לתקן את המעוות ביחסה לאנטישמיות.

האנטישמיות פרצה בה מחדש בעקבות הפרשה, ולא רק באירופה, בכל העולם. וצריך לתקן את זה. תהיה לכך חשיבות היסטורית אם זה יקרה. גם לחלק מהתקשורת המדווחת מהשטחים יהיו לקחים. אי אפשר יהיה לקבל כמובנים מאליהם דיווחים של מי שחשודים בזיוף. ייחשף שחלק מהעוסקים בכיסוי האירועים בשטחים עובדים כאן ובעיראק ממניעים תעמולתיים. לא כולם, כמובן".

איך היית מגדיר את האנשים שנמשכים לפרשה?
"זה מושך אנשים מיוחדים, כפייתיים לפעמים. נכון. אבל כדי לטפל בזה דרושים ערכים מיוחדים, ערכים אחרים, לא מקובלים היום. אני שומע אנשים שאומרים לי: אז זה שקר, אז מה? אצלי זו לא אופציה. אצלי בבית אין דבר כזה. בעברית קוראים לזה - א מ ת".

מה ההשפעה הסביבתית של פרויקט א-דורה?
"בווידיאו שהופץ של עריפת ראשו של דניאל פרל משולבים הצילומים של מוחמד א-דורה. האירוע התרחש שנה לפני ה-11 בספטמבר. לא רק ישראל סובלת מזה, אלא כל העולם המערבי. בן לאדן משתמש באייקון של א-דורה. התמונה נהפכה למותג. זה כמו קוקה-קולה. כולם מכירים כבר את התמונה וכולם יודעים ברפלקס מה היא מסמלת: את האכזריות של הישראלים ושל היהודים. יש להקת ראפ ערבית בישראל שבקליפ שלה נעשה שימוש בצילומי א-דורה ובצילומי ירי של חיילי צה"ל".

קרסנטי מראה לי תצוגת אופנה בסעודיה, שבה הדוגמנית הבולטת לובשת שמלה עם תמונת א-דורה. בארץ אפריקנית קראו כיכר גדולה בבירה על שם א-דורה. מדינות כמו ירדן, מצרים ותוניסיה מפיצות בולים עם תמונת האב וילדו מאחורי חבית הבטון.

כששואלים את אנדרלן אם יכול להיות שיש סצנות מבוימות בכתבות טלוויזיה, הוא עונה: "בשביל מה צריך לביים? חסרים ילדים פלשתינים פצועים אמיתיים?". שאלה רטורית נאה, אלא שב-30 בספטמבר 2000 לא היתה אינתיפאדה והיה צורך להתניע אותה. היה צורך באירוע ברמה כזאת שיצית אש. ובאותו יום כנראה שהיו חסרים ילדים פלשתינים פצועים, ובוודאי שהיו חסרים ילדים הרוגים. בוודאי שהיה חסר ילד שימות מול המצלמה שחיכתה למותו משום מה 45 דקות.

קרסנטי אומר שהתקשורת בצרפת לא מגלה כלפיו שום אהדה. "למשל, כתב סוכנות איי.פי, בחור אמריקני אני חושב, הופיע למשפט כשהוא לובש כפיה. אתה יכול לדמיין כתב ישראלי מגיע כשהוא עטוף בדגל ישראל? האנשים ברמת הרחוב אוהבים אותי. הלכתי לקנות חליפה. שאל אותי בעל החנות: אתה האיש ששמעתי ברדיו? אמרתי כן. אז תקבל את החליפה לפי המחיר שאני שילמתי עליה.

"הממסד היהודי לא מאושר מכל הסיפור", הוא אומר. "כי אני מזעזע את הסירה. התקשורת היהודית מתייחסת למשפט בסוג של שפלות רוח ובושה. הרדיו היהודי הממסדי לא הזמין אותי לדבר, כי ’אין לנו את אנדרלן שיענה’. אמרתי בסדר, אתם צריכים איזון: חמש דקות ליהודים, חמש דקות להיטלר.

גם שגרירות ישראל לא עושה את המינימום. השגריר הישראלי בצרפת, דני שק, הוא חבר של שארל אנדרלן. הוא לא שלח אף אחד מהשגרירות להיות נוכח בישיבות של המשפט. הרי לא אני הנאשם, אלא צה"ל הוא הנאשם. על כך שהוא הורג ילדים".

קרסנטי מאמין שהכיוון שמקבל המשפט יכול בסופו של דבר להרוס את החיים של שארל אנדרלן. אתה מתכוון, אני אומר לו, שבסוף עוד נראה את מוחמד א-דורה מתייצב להלוויה של אנדרלן. הוא פרץ בצחוק, ג’ניפר צחקה גם היא, ואני הצטרפתי.